הוספה למועדפים | יצירת קשר | דף שער
ניטרו הבית של הספורטאים
אני עומד בדיוק בזמן שתכננתי – באיחור של שעתיים

מאת - יורם א., רץ אולטרה חובב

"אני עומד בדיוק בזמן שתכננתי – באיחור של שעתיים", רץ לרץ אחר, 7 בבוקר , ק"מ 52.

יום חמישי 9 בערב אני והפחמימות שהעמסתי ביומיים האחרונים נוסעים לכיוון בית שמש. רשום ל-"אולטרא 100" המקצה הארוך של פרוספורט. לפני שנה עשיתי את ה 50 (מי שזוכר – עשיתי בטעות) ועכשיו אני בדרך למקצה של הילדים הגדולים. מאחור ארגז גדול עם המון ציוד. על הכיסא מימיני הדפסה של פרופיל הגבהים של המסלול וכמה טבלאות אקסל. המון מספרים, ק"מ, זוויות, משוואות זמן ומרחק, מרחק לנקודות אוכל ומילוי מיים בחלק התחתון מודפס פרוטוקול האנרגיה (כל 50 דק' אוכל, 90 מלח, 120 BCAA, איזוטוני, מוצק וכן הלאה). אני פריק של תכנון ובטווחים האלה, את זה כבר למדתי בדרך הקשה, אין אילתורים. לא אכלת בזמן – קבל קיר. שכחת פנס ראש רזרבי והופ אתה תקוע בחושך באמצע היער השחור מוקף בתנים מתפלל למוות מהיר (פרטים בהמשך).

כל הדרך אני משנן מספרים ומריץ את המסלול. מה שנקרא הכנה מנטלית (או במילים אחרות מנסה להרגיע את הפניקה).

מגיע לנקודת זינוק, כפור,שקט וחושך מוחלט. מצליח להבחין ב 10 רכבים ואוהל. בתוך האוהל כמה אושיות אולטרא מוכרות. מארגן ציוד לדרך, עובר על הצ'ק ליסט, מנשנש משהו, הרשמה, תדריך בטיחות ויאללה לזינוק.

28 איש על הקו. את רובם אני מכיר מהתחרויות הקודמות. תותחי סאב-3, טרנס אלפיניסטים, אנשי ברזל, בוגרי הר לעמק (מסלול יחידים!) ואני. מרגיש תלוש משהו אבל מאוחר מידי להתחרט. יוצאים לדרך.

לפני הזינוק, באדיבות קובי אורן

 

חלק ראשון, אני מדקלם לעצמי, מגמת עליה 33 ק"מ ואכן אני לא מופתע. באמת עליה. אבל גראפים לחוד והרי ירושליים לחוד – העליה קשה. ב 10 ק"מ הראשונים אני רץ בפלוטון של4-5 רצים בקצב די נוח. קצת דחקות, קצת רכילות הרבה שקט וחושך. מגיעים לפיסגה חדה (המסרק?) . נוף ליילי מהמם של כל מישור החוף ואז מתחילה ירידה חדה ואיתה קריאת השכמה של ברך ימין. הסיוט מתחיל.

3 שבועות אחורה, אני בשיא האימונים. 100 ק"מ לשבוע לפחות. 2 ארוכות בשטח back to back בסופש + 3 אימוני עליות באמצ"ש. "הארוכה" באותו שבוע היתה טיפוס כפול להר תבור (תמונות בפייסבוק). בירידה הראשונה אני מרגיש כאב חד בברך ובמקום לפרוש אני ממשיך לרוץ את השארית האימון. כל השבוע אני צולע וזה לא עובר. צפריר שולח אותי לאילן שמאבחן דלקת בגיד. "כסאמק  !!" (ציטוט מדוייק)  שבועיים לריצה אני לא מסוגל לרוץ 3 ק"מי ישר. אילן סקפטי לגמרי לגבי היכולת שלי לרוץ אפילו חלק. שם לי טייפים, נותן לי תרגילי מתיחות ושולח אותי לקחת כדורים אנטי דלקתיים (אגב - הבריאה שלחה לי את זבל'ה לחכות איתי בתור בקופ"ח – עדיין עוד לא סגור מה פרוש הסימן). שבוע לריצה אני לא מוותר ויוצא לריצה בחורשן ומצליח לסגור בקושי 15 ק"מ. עוד 2 ריצות בחוף הים, המצב משתפר אבל רחוק מאידאלי. הסגירה עם צפריר זה שאם הכאב יוצא משליטה אני פורש ומתכונן למרתון ירושליים.

במסגרת אימון עליות בתבור, רגע לפני זריחה, באדיבות קובי ודורון

 

חזרה לריצה- אני בק"מ ה 12 בירידה והברך מתחילה להציק. בלית ברירה אני עובר להליכה בירידה ורואה את הפלוטון "שלי" הולך ומתרחק בקצב מהיר. הכאב בברך יורד קצת ואני מגביר וכך חוזר חלילה משתדל לא להגביר כדי לא להגיע לכאב בלתי הפיך. הריטואל הזה מלווה אותי כל הריצה. בירידה אני הולך/רץ לאט ובעליה אני מצמצם על האחרים. דורש הרבה ריכוז וסבלנות.

עולם יורדים, יורדים עולים בסטף, הר איתן, ביתר עילית ועוד מקומות אקזוטיים. מגיע לחץ שפונה לסבך קוצים. נכנס ומגלה סינגל בעליה מטורפת כשחלק ממנו אני עושה בזחילה על ארבע וחלק מטפס טיפוס חופשי עם הידיים. רק אללה יודע מה עבר למתכנן המסלול בראש אבל הקטע ממש מסוכן ואני עושה אותו בזהירות מרבית. באיזה שהוא שלב הפנס-ראש שלי נתפס בענף, נופל וכבה ואני מוצא את עצמי תלוי בחושך מוחלט על סלע. "בלי פניקה" אני מדקלם ומחפש את הפנס הרזרבי  ומגלה שאין לי. כנראה נפל באוהל. I'm fucked . אני מחזיק ביד אחת את הסלולארי וביד שניה אני מגשש בתוך השיחים ומקווה שהעונה של "צפע הרי ירושליים" לא התחילה עדיין עד שמגיע רץ מאחור ועוזר לי למצוא את הפנס בסבך. תוך כדי טיפוס משותף הוא מעדכן מהגרמין שלו שאנו "טסים" בקצב של 16 דק לק"מ. שליש קצב מהאקסל באוטו.

כמה משפטים על תיכנון המסלול - הרבה ביקורת ניכתבה על המרוץ הזה בפורומים הרוב על שטויות (חולצות ומדבקות). מה שכמעט לא נכתב שחלק מהמסלול היה פשוט מסוכן. שולי הביטחון שהמארגנים לקחו היו קטנים ורק העובדה שבמקצה הזה רצו אנשים עתירי נסיון וזהירים לא נגמרה רע.

ממשיכים לטפס תוך כניסה ויציאה מסינגלים בעליה ארוכה עוד שעתיים כשפתאום אני מגלה שאנחנו מתחת להדסה עין כרם..וואללה רחוק מהנקודת זינוק. עוד סיבוב קטן ועליה חדה מאד שבסופה מחכה לנו רכב של פרוספורט עם מרק איטריות חם ואוכל מוצק. בלי שום ספק הברקה של המארגנים. המלח מרגיע את המתיקות המאוסה של הג'לים ואני מרגיש מעולה. חישוב זמנים קצר מגלה שאני בפיגור של שעתיים מהתוכנית המקורית. מה שאומר שאני צריך להאיץ אם אני רוצה להגיע לזמן מינימום של המסלול.

כמה משפטים על הזמנים – המארגנים קבעו זמן מקסימום לכל שלב (50, 70, 85 ו 100). כל רץ שלא מספיק להגיע לשלב בשעה מסויימת מורד מהמסלול. פשוט, הגיוני ואכזרי. מה שבטוח שאף מארגן לא רץ את כל המסלול ולכן הערכת הזמנים שלהם לא ריאלית גם לרצי עלית. ואני לא בדיוק רץ עלית.

בחישוב שלי למרות הפיגור אני בפלוס שעה ומשהו על השער של ה 50, אבל בכל זאת אני מחליט לתת גז. חלק גדול מהקטע נמצא בשיפוע מתון מה שמאפשר לי לפתח קצב ריצה טוב. בנתיים השמש מתחילה לזרוח. מחליף מפנס לכובע, עוקף כמה חבר'ה ובחור שנפל על הפנים מלווה בחבר שלו. כמה מילות עידוד. הם מדווחים לי תוך כדי שאנחנו כבר בק"מ ה 50. מסתבר שבלילה המסלול שונה בגלל הנחיה של החברה להגנת הטבע ויש לי עוד 5 ק"מ עד לנקודת ההחלפה. עוד שינוי בתוכנית הריצה המקורית. עכשיו אני יותר בלחץ מהזמן מאשר מהמרחק ומהכאבים (שבנתיים מתפזרים יפה בכל הגוף)

סוף סוף אני מגיע לשער של ה 50. חצי הדרך ! אוכל פרינגלס וסנדוויץ אבוקדו, מילוי מיכל מלא (איזוטוני) + בקבוק חיצוני עם קולה קרה (להיט!) ,מוריד שיכבה טרמית ונשאר עם הגופיה של ניטרו (אין לכם מושג כמה אנחנו מפורסמים). לפני שאני טס החוצה למסלול אני רואה כמה רצים שרועים על הכיסאות. מסתבר שפרשו יותר ממה שחשבתי (חלק לאות מחאה על המסלול חלק בגלל התייבשות או פציעה). חבל.

עכשיו אני בקטע שאורכו 20 ק"מ. נכנס לאט לאט בחזרה לריצה ובדרך לא שוכח לעדכן את צפריר שהחלטתי להמשיך. חוצה כביש, נכנס לכרם, פונה ורץ בשביל ארוך. אחרי 10 דקות אני שם לב שאני לא רץ בהתאם לפרופיל גבהים שזכרתי וגם שלא ראיתי אף רץ כבר די הרבה זמן. מרים טלפון למארגנים. ברור קצר. מסתבר שפספסתי סימון ואני צריך להסתובב ולרוץ את כל הדרך חזרה. בירבור שעלה לי ב 4-5 ק"מ ויותר חמור זרק אותי אחורה מהקבוצה שניסיתי לרוץ איתה. מכה מנטלית קשה. מנסה בכל זאת לשמור על אופטימיות אבל לא מצליח. מצב הרוח שלי הולך ודועך ככל שאני מתקדם ומטפס לכיוון קבר דן (או גד. בכל מקרה קבר שיח שמישהו הפך לישיבה). הכל נהיה קשה ואיטי. אין אף אחד בטווח ראיה במשך השעה הקרובה. יורד עולה עוד סינגל ועוד מינגל (מיני סינגל) הנוף מדהים  אבל אני לגמרי מרוכז בצרות שלי (פיגור זמן). לכאב ולעייפות בשלב הזה כבר אין משמעות. הראש עובד והגוף ממלא הוראות.

 עולה גבוה ומתחיל לרדת ירידה תלולה מאד כשפתאום אני מבחין באופק ב 2 דמויות. למרות הכאב בירידה אני שם אותם כמטרה ומתחיל להגביר. לשימחתי מכאן זה הכל עליות ואני מצליח להדביק אותם די מהר. מסתבר שזאת טטיאנה ,הרצה היחידה במקצה, והחבר האיירונמן שלה שמלווה אותה בחצי השני. אני שמח לתמוך בזוגיות שלהם ומשאיר אותם להתייחד בעליה לקבר שימשון. מעיף מבט על השעון, לפי החישוב אני אגיע לתחנה של ה 70 בזמן גבולי. גולש בירידה ארוכה וכואבת לכיוון השער כל כמה דקות מחשב את הקצב והזמן שנותר. די מבעס אבל זה מעסיק אותי במקום להתרכז בכאב והתשישות.

בתחילת אימון הכנה בתבור, באדיבות קובי אורן

 

מגיע לתחנה של ה 70 (או ה 76. מי סופר כבר) אוכל משהו, מחליף גרביים ויוצא לסיבוב 15 ראשון. עליה ארוכה ארוכה. חדשות טובות לברך חדשות רעות לשאר הגוף התשוש. בדרך רצים מולי כל רצי ה 50 וה 30 שמסיימים את המסלול. חלק מספיק אהבלים לספר לי שתיכף הולכת להיות עליה שחבל על הזמן. תודה באמת על העידוד. והנה אני פונה שוב לתוך סינגל ומתחיל לטפס עם הידיים על בולדר. לא מבין מה הקטע של המארגנים. הקצב יורד ויורד ואני עולה ועולה משהו כמו חצי שעה של טיפוס חופשי. מגיע לפיסגה מציץ לשעון עושה חישוב קצר ומבין שהלך ה 100 ק"מ. אני בפיגור ויש לי עוד 18-20 ק"מ וברמת האנרגיה שלי אין מצב שאני מאיץ. פוגש עוד רץ מהמקצה. שעה של ריצה בשקט של יום שישי בצהריים. שביזות רצח. מגיעים לשער של ה 85 משהו כמו 7 דק' לפי הזמן סגירה. הפסקה קצרה מילוי מחדש ויציאה לקטע האחרון.

מעבר מים אופייני במסגרת המירוץ

 

הזמן סוגר עלינו ככל שאנחנו מטפסים לכיוון ה 90 ק"מ. אנחנו כבר בפיגור משמעותי והמסלול רק נהיה יותר ויותר בלתי אפשרי. בכל זאת אנחנו מחליטים שהולכים עד סוף הזמן ולא פורשים. זה לוקח עוד 5 ק"מ כשאת הק"מ האחרון אנחנו מחליטים לרוץ בספרינט כדי להגיע באמת עם מיכל ריק והרגשה שנתנו הכל.

מגיעים. מסתבר שמתוך 28 סיימו בתוך מסגרת הזמן - 8. עוד כמה התעקשו להמשיך ל 100 מחוץ לתחרות והשאר פרשו בדרך. הרבה כעס ואנרגיות רעות באויר. כמה מהאירגון באים לברך/ לנחם/להתנצל. אני מתאושש קצת ומחליט לעוף משם. סוג של כישלון באויר והרגשת אכזבה שלא סגרתי את ה 100. אכזבה מהסוג של "אין מצב שאני לא חוזר לפה שנה הבאה לסגור חשבון".

סוג של מחלה כנראה.



 
חדשות באתר
הרשמה לעדכונים במייל
כתבות אחרונות
לכל הכתבות...
מופעל באמצעות מגוון אפקט Nitro - הבית של הספורטאים