הוספה למועדפים | יצירת קשר | דף שער
ניטרו הבית של הספורטאים
סיכום אירונמן אוסטריה 2012

מאת שלומי אלוס, בוגר טרי של אירונמן אוסטריה...

פרולוג

 

זה התחיל לפני 7 שנים, מרתון ראשון עם 3 חברים טובים שלאחריו, הם לפני שחרור מצה"ל, מחליטים להיכנס חזק לעולם הטריאתלון ולאחר מכן איש ברזל. באותה שנה, אני הקטן, החלטתי ש- 2012 שנת השחרור שלי, היא הזמן לבצע IRON MAN...

2011 הגיעה וצריך לממש את החלום, חיפשתי קבוצה ונזכרתי שחבר טוב הקים יחד עם עוד אחד קבוצה באזור ולמה לא להצטרף.
צריך להוציא את הצ'יפ של האיגוד מהנפטלין לאחר 5 שנים, ולראות מה שלום האופניים שמזמן עברו את גיל 10. בתוכנית מרתון בינואר (לנסות
SUB3
), באפריל חצי איש ברזל בצמח וביולי...  רק שאיזה ריצה מיותרת בדיונות של וינגייט עם חברים מעמיסה קצת יותר מדי ומתיחה בטוסיק (גלוטוס מקסימוס כמדומני) הופכת לקרע וכך אי אפשר לעשות תוצאה טובה במרתון... 
מכאן תכניות משתנות עובר מצפריר (ריצה) לניר (טריאתלון) ומתחיל תוכנית לחצי ישראמן באילת, אין הרבה זמן אבל רקע יש ולכן למרות שנותרו רק 3 חודשים ננסה לעשות את זה. אה ואופניים חדשות נרכשות
J
.
לאחר מספר תחרויות קטנות כולל אולימפי באילת מגיע בינואר לתחרות חצי ישראמן שם התחלתי להבין שזה אפשרי, אומנם בסיומה הרגשתי שאני גמור ויומיים בקושי הלכתי אבל כאמור, ההבנה חלחלה זה אפשרי! מעבר לזה להסתכל על עופר חבר לקבוצה שעשה את המרחק המלא, מסיים לאחר התרסקות קלה, עם דם על הפנים (קצת תחבושת שמוטה על המצח והאיש נראה כמו אריק שרון לאחר חציית התעלה) ושני פנצ'רים באמתחתו...עשה את שלו... עצמי הודיעני  (בהשראת טרמינל של מאיר אריאל) "מזה עוד נצטרך להיגמל".

 

תקופת האימונים

בתוכנית, 20 שבועות של "שכרון חושים". נדרש להכניס גם פעילויות רגילות, של אנשים אמתיים: לסיים את השירות בצה"ל כמו שצריך, לשמור על חברים מעטים שעוד נותרו והעיקר להישאר מחובר למשפחה (ואת זה לא צריך, את זה אני רוצה...)
מבליל הדברים יש החלטות שנדרש לקחת: בעבודה מושכים חודשיים עד מרץ ואז חופשה, עם החברים שומרים על ערבי בירה וקפה ועם המשפחה קובעים: חודש טיול בארה"ב, 2 נופשים בסופי שבוע ואימונים שיתקיימו בעיקר בבקרים כך שהערב תמיד פנוי.
בשפה הישנה שלי בתכנון אלו הם "גורמים משפיעים בעין", יש כאלה שיצטרפו בהמשך כמו דלקת בגיד האכילס, אילוצי חוגים ואסיפות הורים ודלקת ישנה ללא מרפה- הדלקת בקרום החשק - אלו הגורמים שלא בעין.

נבנות טבלאות, מדמיינים קצביים, לומדים בהדרגה את המסלול כל פעם בפרוט יותר גדול על מנת לבנות פסיכולוגית את המתח והרעב לתחרות. כאן אפשר לפרט המון אבל לא נשעמם את עצמנו...

3 חודשים לפני ויש הרגשה של מתיחה או דלקת בגיד האכילס, למזלי בפיק הזה יוצאים לארה"ב ולמרות התוכנית היומרנית שנבנתה בכישרון רב על ידי ניר המאמן שכללה: לשחות עם כרישים במי האוקיאנוס השקט, לדווש עם חד אופן מושכר בלי אירובר ברחוב " לומברד" בסאן פרנסיסקו ולרוץ עם באפלויים בקניונים המחותחתים של הברייס הצלחתי לרוץ פעמיים ב-4 שבועות: פעם בל"א 10 ק"מ עד שתפס אותי מבול ובפעם השנייה בלייק פאול היפיפה, ריצת 24 ק"מ שבה שוב התעוררה לי הדלקת בגיד האכילס, אבל כבר אמרתי הדלקת ששלטה בתקופה זו הייתה בעיקר של קרום החשק.

חודשיים לפני, חוזר לארץ ומשום מה כמו ילד (בן 44) מפחד מנער ששמו ניר שיצעק עליו שלא התאמן, בפגישה (עם ניר) קבלתי מבט של אב מאוכזב, "ככה לא מגיעים לאירונמן" הבטחתי לא לפשל שנית ושאני אשתדל ושבמחצית השנייה הציוניים ישתפרו....ניר מעדכן תוכנית בהתאם ומעמיס.

אז מתחילים 3 שבועות של משבר, גיד אכילס כואב, קצבים באופניים של צב צולע, ושחייה "נו שויין" ושוב מאיר אריאל מתנגן "לך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו?...". רק הריצה לא מאכזבת ובאימונים לא מצליח לרדת מקצבים מהירים...
מתחיל את האימונים בסופי שבוע עם אורי שותף למסע לאוסטריה, חבר, איש שיחה מעניין עם היסטוריה מדהימה וראש חזק על הכתפיים, לומד על מנטליות מאנשי קבוצת
NITRO, ממשיך להעמיק בפרטי התחרות והראש מתחזק. בדיעבד אלו היו זמנים של אימוני ראש יש שיגידו ז'.... שכל אבל בזכות הדברים האלו לא הפסקתי אף פעם משהו שהחלטתי לעשות בחיים או בספורט. בגיד מטפל ע"י ריצה זהירה, דיקור סיני (אצל אחותי האלופה) והחלפת נעליים ותוך שבוע הכול עובר. מעבר לזה מתחיל פעם בשבוע לבצע עיסויים לפירוק השרירים המתוחים וריענון תהליך זרימת הדם וגם זה משפר פלאים את ההרגשה וכאן למאירה (המפרקת מלשון מרפק) תודה גדולהההה.

שלומי ואורי ביציאה ממסלול השחיה בתחרות

 

 

הזמן עובר והאימונים מתארכים ונעשים קשים יותר, לא במאמץ שכן אלה אימוני דופק נמוך אלא בסיבולת וביכולת להכיל אותם. מודה היו מספר מקרים שמתוך מודעות הורדתי או קיצרתי אבל הכול בשיקול דעת. כך דילגתי על הרכיבה הארוכה היחידה של 6 שעות וגם שחיה ארוכה של כמעט 4 ק"מ קוצרה...שוב הכול בשיקול דעת. יצא שהרכיבה הכי ארוכה שלי הייתה 135 ק"מ וזה הימור מסוים אבל בנסיבות של קיצור משך האימונים לא הייתה ברירה.

הזמן עובר מהר, מהר מדי והגענו לטייפר, כאן לא היה תיאום צפיות מלא עם ניר והטייפר של התחרות  הזו הוא לא בדיוק טייפר שאני מכיר. אימונים שהגיעו בשיא למשך של 4 שעות כמעט והרבה לוגיסטיקה בבריקים (אימונים משולבים) מעמיסים קצת יותר משתכננתי אבל זה כבר הסוף ולא מתייאשים.

מתחילה הדילמה על קצבים. לתחרויות אני תמיד הולך בידיעה שאתן את הכול אבל כאן טעות בלתת יותר מדי זו טעות בינארית, של 0 או 1, צל"ש או טר"ש, להיות או לחדול. אני ידוע בפזיזות מה בתחילת ריצות, בד"כ זה הולך טוב אבל ישנם מקרים שלא. מתייעץ עם ה"אח הגדול" אורי, עם ניר ועם אחרים שמכירים יותר או פחות את מה שהולך לקראת.
ההחלטה בשחייה אשמור על דופק נמוך במטרה לצאת אחרי כ 1:20 עם החלפה עד 1:30 העיקר לצאת עם אנרגיות לרכיבה שהיא היא  לב התחרות שם לתת הכול מצדי קצב רצוי זה 27- 28 קמ"ש שזה יותר טוב מהאימונים (אומנם רובם כלל עליות סיבוב מחבלים אבל יש גם בקלגנפורט עליות) סה"כ כ- 6:30  עד 6:45 ובריצה נלך על פי מה שיצא לאחר הרכיבה במידה וניתן 5:00 במידה ולא 5:30 המשמעות בין 3:30 ל 3:45 לגרד את ה 12 שעות מלמטה – זו המטרה! אבל לא מצהירים עליה, ננמיך צפיות שלא נאכזב את החברה.

 

נסיעה והתמקמות

כמה ימים לפני ההמראה מתחילה שרשרת של תאונות קטנות - נקע באגודל, חתך בשורש כף היד, חתך באחד האצבעות והנה אני רואה איך אני מחליף פנצ'ר בשיניים...בנוסף לזה מזוודה שלא מאושרת לאופניים ואלתור מצוין של ארז ואור מטרק גן שמואל שמביא אותי לנסוע לאוסטריה עם אופני נג"ש בתוך קופסת קרטון (להלן: כוננית של איקאה), מעבר לזה בעלייה למטוס שוכחים לשים מדבקה על המזוודה ואנו טסים על אדיי ה"יהיה בסדר" של דיילת לחוצה בדלפק היציאה...

לאורי ואלי מצטרף ניר המאמן שמשרה בטחון רב, בנוסף יום לאחר שאנו נוחתים מגיעים לילך ורועי אשתי ובכורי וזבלה מהקבוצה. המשמעות של ריכוז כל הכוח הזה היא  ש"מעבירים את הבייתיות אלינו". משפחה וחברים זה דבר עוטף, מרגיע ומדרבן כאחד. 

ארז מאמן האופניים, כמו מלאך קם באמצע הלילה ולקח אותנו לנתב"ג, נחתנו בגרמניה והארונית של איקאה הינה סיוט לסחיבה, אבל נתגבר. ניר ואורי מקבלים על עצמם את משימת הנהיגה 5 שעות לקלגנפורט בדרך מדהימה ביופייה כאילו לקחו סצינות מהיידי בת ההרים ושיבצו אותם שם (בעצם כנראה שם הם נכתבו). הגענו בצורה מתוקתקת עם ה- GPS  והזכרון של אורי למלון במיקום מדהים במרכז העיר. מרכיבים את האופניים שוברים את בורג האוכף ו"משחקים" אותה "קול" עד מחר יהיה בסדר מקסימום נעשה השלמות כמו בטירונות מהקבוצה מאבו-דבי...

מכאן עברו עלינו יומיים של שיכרון חושים באווירה מטורפת של אירוע ספורטיבי גדול, 2700 ספורטאים על מלוויהם וטפם, מ-150 מדינות, בליל שפות והמון ישראלים רשומים מעל 120. מדהים... אקספו, בירה, אגם, בירה, אימון מודל, בירה, פסטה כמובן עם בירה אה.. וגם היינו צריכים כל כמה שעות לקחת את אורי לאכול גלידה ליד המקדונלד. 

בתדרוך מטילים את הפצצה, החום הולך להיות כבד ומדידת הטמפרטורה במי האגם מובילה להחלטה על איסור השימוש בחליפות שחיה, המולה, רחש ועצבים מצד הרבה משתתפים מראה שהרבה ספורטאים חוששים מההחלטה הזו, משום מה לי זה לא מזיז.

הכנות של הציוד החלטה מה ללבוש בכול מקטע ואיך להחליף, מסדר ונסיעה להפקדת הציוד, שם מתרגלים את הגישה לשקית הרכיבה ולאחר מכן שקית הריצה.

 

במסיבת הפסטה

 

התחרות

הבוקר מתחיל עם "המלאכית" זבלה ועדי אחראי משמרת במלון (ישראלי לשעבר) שהקפיצו לנו הפוך על הבוקר, ניר מסיע אותנו לשטח ההתארגנות ובכניסה למסלול השחייה לילך, רועי וזבלה מפריחים נשיקות אחרונות, התרגשות (חיובית) בשיאה.

הכרוז מודיע שאפשר להתקדם למים ומזהיר שזה לא הזינוק שלנו אבל עדר של כ- 2500 ראשים שועט קדימה, ואז הזמבורה מכריזה על תחילת התחרות. יש מכות, צפיפות והשוחים ליד המצופים בסכנת טביעה אבל למרות זאת שוחה בקצב אחיד בדופק נמוך וללא שום עצירה. המרחק נראה ארוך מדי ובהצצה לשעון הייתי צריך כבר לעבור את האמצע .עוברת שעה, נכנס לתעלה שפתאום נראית ארוכה מאוד ובה הרבה ג'יפה צפה ואצות (זה לא נעים/טעים).

יציאה מהמים השעון מראה 1:30, 10 דקות יותר מהמתוכנן ואני מתחיל להרגיש שהתוכנית שלי בסכנה, תו"כ ריצה לשטח החלפה עוקף מתחרים כרגיל ומגיע במהירות לשקית הרכיבה, מחליף (כולם מתפשטים לגמרי) מורח קרם הגנה ומוסיף שרוולי ידיים כהגנה נוספת, זה מעקב אבל החום אמור לעלות והקרינה תהה חזקה. 

ביציאה מהמים

 

 

1:37 לערך יוצא לרכיבה. הספידומטר מראה שאני מהיר, אולי מהיר מדי אבל לא אכפת לי כרגע ההחלטה הייתה ונותרה לתת הכול ברכיבה גם על חשבון הריצה. הבטן מתחילה לכאוב ומזדחלת לה הרגשה שהשלפוחית מלאה, גם זה לפי התוכנית אמור לקראת רק עוד 3 שעות...אחרי כעשרים דקות קיבלתי החלטה לעצור להתפנות להתמתח ולהמשיך. עוקפים אותי עשרות ובעליה המצב לא משתפר, למרות כל זאת בסוף העלייה הראשונה אני עדיין על מעבר ל 30 קמ"ש בממוצע וזה יותר ממספק. העלייה השנייה, הגדולה מוסיפה כאבי גב תחתון אופני הנג"ש לא אוהבות עליות והגב שלי כאמור מצטרף לחגיגה, הקצב יורד משמעותית ושוב עוקפים אותי עשרות והמשבר מתחיל לזחול לתודעה, אני רק בק"מ ה-57 מתוך ה-180...ירדתי כבר מהקצב של 30 קמ"ש לכיוון ה 28 ושוב רק שליש רכיבה עבר.
בתחרות ארוכה כזו ישנם הרבה שדים פנימיים, יש להם זמן לזחול פנימה להתפתח ולגדול, מאידך לי אישית לא אכפת להתעסק עם זה, זה משכיח את הכאב בגב ומעתה יש מגמת ירידה שאפשר לצבור בה כוחות (במקום תרוצים), חושב על החברה האחרים האם בגלל התוצאה שלי בשחייה אליאב ואורי כבר קדימה איך הם מתמודדים והאם טלי ואריה "צלחו את התעלה" בשלום...החום מטפס ואני שם לב לאחרים שמתקשים ומאידך אני זורם, הדיווש נוח והקצבים שוב עולים.
 90 ק"מ ב 3:03 ובסיבוב מזהה את הג'ינג'י של רועי ושומע את לילך, זבלה וניר צועקים זה מעודד אותי להמשיך והקצב עולה. מכאן התחרות עוברת ל
FF  הכול עובר מהר יותר החום מטפס לשיא (40 מעלות) ואני מתחיל לעקוף עשרות של רוכבים, בעליה מממש החלטה לעבור לקדנס גבוה בפלטה קטנה ולעבוד מהר (לא חזק) זה עוזר ואין כאבים ושוב ממשיך להגביר קצבים. הזמן טס ואני מגיע לקראת שטח ההחלפה מופתע. 6:06 ספליט מדוייק בין 2 המקטעים, זה זמן יותר טוב מהצפיות החלפה קצת יותר מהירה ומיד יוצאים לריצה.

אחרי מחצית הדרך ברכיבה

 

 

עכשיו אפשר להתכוונן על יעד לסיום, 11:30 נראה אפשרי למרות האוויר הסמיך מהחום. יש דפיקות לב חזקות  ואני מבין שזה מהתרגשות ולא ממאמץ והאדרנלין מקפיץ אותי לקצב מהיר, אני מרגיש ברגליים שהוציאו אותי מקנה של תותח...עוברים כ- 2 ק"מ והחברה צועקים לי קריאות עידוד. העידוד עוזר, עוזר מאוד במיוחד בתחרויות כאלה ולילך רועי וזבלה הם כמו מלאכים. ניר קורקטי מתמיד צועק שאני מהיר מדי והתובנה שהוא צודק לכן מעתה אנסה להישאר על סביבות 5 דק' לק"מ. הריצה דומה לריצה סללום. כמו ריקוד אני עוקף בזיגזוג מהיר את כול הרוכבים החזקים שעקפו אותי, מאידך מתוך הכרות עצמית אני עוצר בכול תחנה לא משנה מה הזמן ושותה (היו כוסות לא הייתה אפשרות לקחת בקבוק ולהתקדם) ואוכל, אנרגיה חייבת לחזור לגוף כל הזמן.
בפגישה הבאה עם החברה שואל מה עם שואבי, אליאב ,טלי ואריה, ניר לא מוכן לענות ואומר "מה אכפת לך"  זהו שאכפת לי אבל מה לעשות. לאחר כמה דקות ראיתי את אורי והבנתי שהו מתמודד עם השדים שלו מהחום הנורא, ולקראת המחצית אני מבין שאליאב 2 דקות לפני (משם לא ראיתי אותו ורק בסוף הבנתי שכנראה עקפתי אותו כמה דקות לאחר מכן) בק"מ ה 21 רואה על השעון 1:40 ואני מרגיש חזק.

תחנת שתיה בריצה

 

 


אין סיבה להפסיק אבל... עוד כ 3 ק"מ מתחילים צמרמורות וצמרמורות זה התייבשות עוד כמה דקות והראש מתחיל להסתובב חזק. כאן חייבים לעצור ולחזור לעצמנו יש עוד כ 16 ק"מ. במצב כזה ההחלטה ללכת עד לתחנה הקרובה ולתדלק עד שהבעיה תעבור במידה ולא ממשיכים הליכה. אני חייב לציין זה לא היה משבר, ידעתי שאני הולך לסיים את המרוץ הזה וטוב כאן פשוט יש תקלה כמו פנצ'ר וצריך לטפל בזה טכנית עם ראש נקי וחזק. העסק עוזר מגיע לתחנה משתהה דקה שתיים ויוצא שוב בקצב 5, עד שמרגיש שוב צמרמורת ושוב מאט עד לתחנה וחוזר חלילה, העסק הזה עלה לי ברבע שעה. לסיום כשנותרו 2-3 ק"מ פותח מבערים ושוב מגיע למהירויות של מתחת ל 4:30 זה אומר שאני מסיים טוב.
בניתוח לאחור איני יודע האם הקצב בתחילה אשם או החום פשוט הכריע את מאזן הנוזלים, אנרגיה ללא קשר ואולי שניהם ואולי דבר אחר העיקר שלאחר פחות מ 11:30 הגעתי לשטיח הנחשק ושמעתי את ההכרזה הבאה ALUS SHLOMI, NITRO, ISRAEL - U R AN IRONMAN


בריצה סיימתי עם 3:35 זמן 141 כללי ורועי או ניר מעיר לי שבמידה ונוריד את המקצועניים זה זמן לא רע בין 2500 מתחרים.

זמן רישמי לכול התחרות 11:24:12

 

אפילוג

בירה, גולש, בירה, עוגת אורז, בירה, פיצה...מקלחת וחבירה ללילך ורועי לחיבוק של אושר. מצטרף לניר וזבלה להמשך עידוד, אליאב סיים כמה דקות אחרי, אורי מושך בכוח כמו שרק הוא יכול וטלי בקצב שנותן לה ספייר של כשעה לעמידה ביעד...

אני ללא שום שריר תפוס או כאב ובעבר היו לי ריצות ליל ירח מלא בקצב צב עייף עם שריר קטן תפוס וכאן כלום.

החוויה הגדולה שכולנו חוזרים לקו הסיום ומחכים לטלי, מוזיקה בטירוף, 12 מעודדות "סימפטיות" שמתחלפות לסרוגין ומקפיצות את הקהל, 2 טריבונות מלאות בקהל שצועק, רוקד, ושר ו 2 קרייני רצף מסטולים (בירה כמובן) שמסטלבטים ועושים שמח בתווך כל מסיים זוכה לסטנדינג אוביישין, וקריאת קרב המסורתית U R AN IRINMAN, מ 10:45 ועד כמעט חצות שטלי עברה את הקו פשוט השתוללנו (נראה לי שזה היה מרכיב מרכזי בשחרור).

בלילה, לילה שלישי כמעט ללא שינה, במקום להירדם סוף סוף אני קורא את התכתובות בפייס ונבוך. החברה בבית עודדו אותנו ללא הפסקה, אני צועק וכמעט מעיר את אורי שחורפ, פשוט הייתם שם בשבילנו וזה חימם את הלב.

בבוקר שאחרי...

 

 

הייתה חוויה לחיים כמו כל תחרות ראשונה, לאלו שזה קצת עוקץ להם אני אומר תעשו, זה לא שאלה של כושר, כושר יבוא. אני בכלל אהבתי יותר את הניסיון של אריה וההישג של טלי מאשר של פארס אל סולטאן (הזוכה בתחרות), וגם אם היו אומרים לי בסיום לבחור את מי לראות מסיים אני מעדיף להגיע לראות את הגיבורים מ 14 שעות ומעלה ולא את ה 8. הם עשו את זה בשביל החלום וכך זה גם מרגיש ונראה...

תודות למשפחתי האהובה ללילך זוגתי על הסבלנות והסיוע בכול דרך אפשרי, לרועי על השותפות לספורט האהוב וההשראה שאתה נותן לי (תתפלא), יולי ורז כמובן. לניר על התמיכה המקצועית והאישית ובעיקר על הליווי העוטף, לאורי "אני רעב" שואבי על השעות המרתקות ביחד למדתי וספגתי ממך המון כולל בטחון בתחרות לזבלה על העברת הביתיות לקלגנפורט מעריך את זה עד אין קץ וליתר קבוצת ניטרו ארז, צפריר ויתר המתאמנים על העידוד התמיכה והרבה לימוד שספגתי.

אה ועוד משהו השבוע נרשמתי לרות 2013 וכמו שכתב משורר הבית "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה"

אז להתראות בתחרות הבאה...



 
חדשות באתר
הרשמה לעדכונים במייל
כתבות אחרונות
לכל הכתבות...
מופעל באמצעות מגוון אפקט Nitro - הבית של הספורטאים